עמוק בבטן: הדרך שלי החוצה ממעגל הפרעות האכילה

הערה אגבית שקיבלה אלינה גרינשפון במהלך נסיעה באוטובוס, היתה הטריגר שהוביל אותה כנערה בת 15 להרעבה עצמית שגררה אחריה ירידה גדולה במשקל – וגם בולמוסי אכילה ודיכאון. את הדרך החוצה עשתה לאט ובנחישות, לצד אימוני משקולות שהוחלפו בהמשך בתרגולי יוגה והכי חשוב, עם הרבה אהבה וקבלת הגוף. סיפור ניצחון

אלינה גרינשפון פורסם: 13.07.2017

הסיפור שלי מתחיל בהערה אגבית של בחור אגבי על הבטן שלי. למען האמת, הוא לא מתחיל משם, אלא רק מסתבך. הייתי בת 15, נסענו באוטובוס והוא הניח יד על הבטן של שלי והעיר שאני נראית בהריון. כזו הייתי מילדות, ילדה מלאה עם בטן. והבטן הזו רדפה אותי. לאן שלא הלכתי, שמעתי אודותיה. עוד בכיתה ז’ צחקה עליי נערה גדולה יותר בפארק, לפני כולם, וגם בבית לא חסכו ממני את ההערות.


אבל כשאותו בחור העיר לי, הוא שבר משהו בתוכי ובתגובה, הפסקתי לאכול. למדתי את כל השיטות להסתיר מההורים, למדתי לחיות עם הרעב עוד ועוד זמן. אחרי תקופה הייתי נתקפת בולמוסי אכילה ואז מקיאה. כתוצאה, איבדתי 30% ממשקל גופי בחודשיים, ועוד תוצאה הרסנית הייתה הדיכאון. כי כשהגוף לא ניזון, הוא לא יכול לייצר הורמונים שעושים אותנו שמחים. הדיכאון גבר והלך וכמעט כילה אותי. החלטתי שזה לא שווה את זה ופניתי לעזרה.

 



לא הגעתי למצב של אשפוז. למזלי הרב, הגעתי לדיאטנית נחמדה שהרכיבה עבורי תפריט השמנה, וכך עקבתי אחרי ואכן השמנתי. אלא שאז רזיתי שוב ושמנתי שוב, נכנסת למעגל הרסני של הפרעות אכילה. בצבא הגעתי למשקל שיא, ולשיא נוסף בתיעוב שלי כלפי עצמי.

 

את מושלמת כמו שאת


זה נכון, שצריך להגיע לשפל כדי להתחיל לעלות. זה היה השפל שלי. שם החלטתי שאני ארד במשקל – אבל לעולם לא ארעיב את עצמי עוד. החלטתי לעשות את זה לאט לאט, ויותר מזה – ביקשתי לרכוש כלים לאהוב את עצמי.


במקביל לכך שהתחלתי לצעוד לחדר הכושר, הייתי מתעוררת בכל בוקר, מביטה בגופי העירום במראה ומשננת: “את יפה. את מושלמת כמו שאת. את מושכת”. מדי בוקר במשך חודשיים, עד שזה התחיל לעבוד.


ככל שבניתי ביטחון עצמי, כך עלתה גם המוטיבציה שלי להיות אדיבה לגוף שלי. קרו שני דברים בו זמנית: הבנתי שאני אוהבת אוכל, והרבה ממנו, וגיליתי את עולם המשקולות. השניים האלה הולכים יחד היטב, וכך מצאתי לעצמי מטרה חדשה: לא להיות רזה, אלא להיות חזקה. בתוך עולם המשקולות הרגשתי כמו בבית. נעשיתי זקופה, חזקה, מרשימה. ביקשתי לרכוש עוד ועוד ידע, ואכן הגעתי סוף סוף לנקודה הזו, שבה היה לי את הגוף שחלמתי עליו.


כשהבטתי בעצמי במראה, וסוף סוף הביטו בי חזרה הקוביות בבטן, לא יכולתי לכבוש את שמחתי. אותה בטן, שבמשך שנים קיבלתי עליה ביקורת אכזרית, ששנאתי בעצמי ותמיד רציתי להסתיר, הפכה למושא גאווה. הבעיה בלהגשים את החלומות, היא שלעתים נעשים חרדים לשמירה עליהם, ולכן לא הסתפקתי בזה. הקפדתי על תפריט חיטוב רציני במשך זמן ארוך מאוד, ולא הייתי מסוגלת להפסיד אימון. לא היה שבוע של מנוחה, לא היו יעדים ברורים. העיקר שיהיו קוביות.

 


 

ולפעמים, פשוט צריך להרפות


ואז הן לא היו עוד. סוף-סוף יצאתי לחופשה מהחיים וטסתי להודו. כאמור, אני אוהבת אוכל, ובהודו יש המון ממנו, ואו שהוא מטוגן, או שהוא מלא בסוכר, או הכי טוב – שניהם גם יחד. וכך הלכתי ותפחתי, גידלתי כרס לתפארת, העליתי קילוגרמים שלא נראו שנים. עמדתי לאבד את העשתונות, ממש הייתי על הקצה, אבל אז קרה משהו מעניין: פשוט נרגעתי.


הבנתי שהבחירה להיכנס לפאניקה או ליהנות מהרגע היא בידיי – ובחרתי באפשרות השנייה. הבנתי שאני נמצאת בחופשה, ואני בוחרת כרגע ליהנות מאוכל טעים על פני גוף משופצר. זה היה רגע מכונן בחיים שלי – הרפיתי מהצורך לעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהצבתי לעצמי, והבנתי סוף סוף עד כמה הכל הפיך.


עכשיו אני כבר אחרי. חזרתי לישראל ורק בגלל העובדה שהפסקתי לשתות 17 כוסות צ’אי מלאות בסוכר ביום, כבר ירדתי את רוב המשקל. לחדר הכושר לא חזרתי בינתיים, כי אני בתקופה בחיי שלא מתחשק לי להיות בתחרות עם אף אחד, גם לא עם עצמי. אני מתרגלת יוגה באופן קבוע, הולכת הרבה, וגופי גמיש וחזק, אני בריאה, מרגישה מצוין – ואפילו התחלתי לדגמן. והקוביות? אני לא זקוקה להן יותר. כרגע, אני מעדיפה איזו קוביית שוקולד.

כחום הגוף: כך תתמידו בשגרת האימונים גם בקיץ

כחום הגוף: שגרת אימונים גם בקיץ

בגלל הרוח: למה לתרגל יוגה בהודו זה ה-דבר

אחרי זמן רב שעולמי בחדר הכושר היה צר כהליכון, אזרתי אומץ לבקש שיבנו לי תכנית אימון, ומאותו רגע חיי השתנו. התחלתי להרים משקולות. היופי בכושר, הוא שאפשר לראות וליהנות מהתקדמות תמידית, מה שהוסיף להתלהבות מהאפשרות לשדרג את עצמי שוב ושוב

Follow by Email
Facebook